כשהתחלתי לעבוד בברלין, תשומת הלב שלי הייתה נתונה לבניינים: למיקום, למצב, ולשאלה אם יוכלו לשרת אנשים לאורך שנים. העבודה הזאת חשובה, ואני עדיין גאה בה. אבל עיר איננה רק אוסף של נכסים. היא מקום שבו אנשים נפגשים, או נשארים זרים. ככל שביליתי יותר בברלין, השאלה השנייה הלכה והעסיקה אותי.

הפוסטפוראמט ההיסטורי בברלין-מיטה עשה את זה מוחשי. כפי שדיווח ה"טאגסשפיגל" ב-2006, הכוונה הייתה להפוך אותו למקום עירוני של מגורים, תרבות, מסחר ואירועים. הבאתי את C/O Berlin אל הבניין, והגלריה פעלה שם. שמחתי שהאמנות מצאה בית של ממש בנכס לשימור הזה, ותמכתי בתערוכות שהתקיימו באותם חדרים. נכס לשימור מחזיק מעמד לאורך זמן, וגם אומר יותר, כשהוא פתוח לחיי העיר ולא רק מאוכלס.

לא ייסדתי את C/O Berlin. זה היה כבר מוסד לצילום, שהוקם בשנת 2000 בידי שטפן ארפורט, מארק נרוסקה ואינגו פוט. מה שיכולתי לעשות, כבעל הבניין, היה לתת לו בית במקום היסטורי ולעמוד מאחורי העבודה שהתקיימה שם.

עשיתי זאת משום שאני מאמין שאמנות יכולה לשמש גשר, גם בין אמנים ישראלים לאמנים ערבים. אני לא טוען שגלריה יכולה ליישב סכסוך, ואני לא רוצה להלביש על זה יותר ממה שהיה. האמנתי אז, ואני מאמין גם היום, שמשהו חשוב קורה כשאנשים עומדים באותו חדר ומביטים באותה יצירה. אמנות אינה דורשת הסכמה. היא דורשת נוכחות. היא מבקשת ממך להישאר מספיק זמן כדי לראות אדם אחר.

כשמכרתי את הבניין, בסביבות 2010, C/O Berlin נאלצה לעזוב. לאחר משא ומתן ניתן לה זמן עד 2011. תמיד עניין אותי יותר מה שמחזיק לאורך זמן, מאשר מה שעושה רעש קצר. אי אפשר לשפוט בית תרבות לפי ערב אחד. שופטים אותו לאט, לפי השאלה אם אנשים שאחרת לא היו נפגשים מוכנים לחלוק מרחב.

בעולם הנדל"ן קל לדבר רק על שווי, על תשואה ועל עיתוי. אלה דברים אמיתיים, וצריך להתייחס אליהם ברצינות. אבל הם אינם כל הסיפור של בניין. הפוסטפוראמט לימד אותי שמקום היסטורי יכול לשאת תרבות, לא רק קירות, ושחדר שניתן לאמנות יכול לשאת תקווה: שאנשים שאחרת היו נשארים לחוד, וגם ישראלים וערבים, יוכלו להתקרב מעט.

לבנות בעיר ולבנות גשר בין אנשים אינם רחוקים זה מזה כפי שנדמה בהתחלה. שניהם דורשים סבלנות. שניהם מבקשים לחשוב מעבר למעגל שלך. ושניהם נכשלים אם כל מה שחשוב לך הוא העסקה שלפניך.

אני לא רוצה להגזים. אני משקיע נדל"ן, לא דיפלומט, ואין לי עניין להציג את עצמי ככזה. מה שאני יכול לומר בכנות הוא זה: השנים בברלין לימדו אותי שהעבודה היקרה לי ביותר אינה רק עניין של נכסים. היא עניין של להשאיר אחריך מקומות, ומפגשים, שהופכים עיר לקצת יותר פתוחה משהייתה.

אם יש לי תקווה לגבי משהו שבניתי, היא שזה עזר לאנשים להיפגש, גם אם אחרת היו נשארים לחוד.

---