בשנת 1997 שימשתי יושב ראש וראיטי של הצעירים בישראל. הייתי צעיר בעצמי. מה שמשך אותי לעבודה הזאת לא היה תוכנית קריירה. היו אלה ילדים שהיו זקוקים לעזרה, וקבוצת אנשים שהיו מוכנים לקחת על עצמם אחריות כלשהי כלפיהם.
הייתי מעורב גם בהקמת עמותת מכבי עולמי. אני משתמש במילה "מעורב" בזהירות. לא עשיתי את זה לבד, ומעולם לא ראיתי בזה אנדרטה אישית. זו הייתה דרך לקחת חלק בקהילה רחבה יותר, בתחושת שייכות, באחריות, וברעיון שלאנשים מגיע מקום לגדול בו יחד.
אני מזכיר את השנים האלה לא כרשימת תארים. אני מזכיר אותן כי הן באו קודם. לפני שהיה תיק נכסים בברלין, לפני שהייתה חברה ציבורית, היה זה: ההרגל להתייצב למען קהילה. הרגלים שרוכשים מוקדם נוטים ללוות אותך. הם מעצבים אחר כך את האופן שבו אתה חושב על שכונה, על שותפות, ועל חיים.
וראיטי ומכבי הן ארגונים שונים. מה שמשותף להן, לפחות בדרך שבה הבנתי אותן, הוא עיקרון פשוט. לא מחכים לרגע הנוח כדי לתת מזמנך. אם מחכים עד שמתבססים לגמרי, הרגע הזה נוטה שלא להגיע.
במבט לאחור אני רואה קו שמחבר את העבודה המוקדמת ההיא לאופן שבו חשבתי אחר כך על ערים. שכונה, כמו ארגון קהילתי, חזקה רק במידת האכפתיות שאנשים משקיעים בה כשאף אחד לא שומר ניקוד. כך גם חברה. חשיבה לטווח ארוך אינה רק אסטרטגיית שוק. היא דרך לשאול, מוקדם, כלפי מי אתה מוכן לשאת באחריות.
אני אסיר תודה על שניתנו לי התפקידים האלה כשהייתי עוד צעיר. הם לימדו אותי למדוד חיים ביותר מאשר בעסקה. הם גם לימדו אותי ענווה. את העבודה הזאת לא עושים לבד, וגם לא מסיימים אותה. היו אנשים לפניי, והיו אנשים אחריי.
היום, כשאני חושב על הפלטפורמות שבניתי אחר כך, אני עדיין חוזר אל השנים ההן. השאלה לא באמת השתנתה, רק התפאורה. מה אנחנו בונים, ואת מי זה משרת? אם אפשר לענות על זה בכנות כמתנדב צעיר, יש סיכוי טוב יותר לענות על זה בכנות גם אחר כך, כשהבניינים גדולים יותר והחדר מלא יותר.
הקהילה, בשבילי, מעולם לא הייתה פרק מאוחר. היא הייתה הפרק הראשון.
---