לאורך שנים רבות תרמתי למשפחות נזקקות. אין בכוונתי למנות שמות, וגם לא לדון בסכומים. העזרה הזאת לא אמורה להיות מופע פומבי. אני מזכיר אותה רק משום שחיים גדולים יותר מהבניינים שאדם קנה או מכר, וזה היה חלק מחיי זמן רב.
לאורך שנים רבות אני גם תומך בבית חב"ד. מה שתמיד הערכתי שם הוא העקביות השקטה: דלת שנשארת פתוחה, ואנשים שחוזרים לאותה עבודה, שוב ושוב, בלי לחכות למחיאות כפיים.
הייתי מקורב לרב הכותל, ודרכו סייעתי למשפחות רבות. הייתי מקורב גם לרב יצחק דוד גרוסמן. לא אשים מילים בפיהם, ולא אהפוך את מסירותם לפרסום שלי. הם הקדישו את חייהם לאנשים הזקוקים לבית, לארוחה, לברכה, או פשוט למישהו שלא יסיט את המבט. הקרבה אליהם הייתה אחת הזכויות בחיי.
הקרבה הזאת היא גם אישית, ואני רוצה לדבר עליה בכבוד שמגיע לה. שני הרבנים חיתנו אותי ואת אשתי. שניהם היו בברית המילה של בנינו רפאל ומיכאל. הרב גרוסמן היה הסנדק של בני האמצעי. אלה לא סיפורים שאני מספר כדי להרשים. אלה הרגעים שנשארים עם משפחה. הם מזכירים לי את החיים שרצינו לבנות: מושרשים, אחראיים, ומחוברים לאנשים שעבודתם היא למען אחרים, לא למען עצמם.
אם יש חוט שעובר בכל זה, הוא אינו פילנתרופיה כהצגה. הוא ההפך. המשפחות שביקשתי לסייע להן, בית חב"ד שתמכתי בו, והרבנים שעמדו לצד משפחתי, כולם לימדו אותי אותו דבר. העבודה החשובה ביותר היא לעיתים קרובות העבודה שאף אחד לא מריע לה.
חלק ניכר מחיי המקצועיים עסקתי בבניינים ובטווח הארוך. ככל שאני חי יותר, אני מאמין שאותו רעיון חל גם כאן. נשארים. עוזרים כשאפשר. לא ממתינים למצלמה. ומנסים להשאיר אנשים קצת פחות לבד ממה שמצאת אותם.
גם זו, בעיניי, דרך לבנות גשרים. לא בנאום, ולא בכותרת, אלא בהחלטה שקטה, שחוזרת על עצמה לאורך שנים רבות, להיות נוכח למען אנשים אחרים.